מסע הגילוי של דן לוסטיג: כיצד חוויה אישית בדרום אמריקה הפכה לשיטת ריפוי מובנית
מסעות גילוי גדולים מתחילים לעתים קרובות לא מתוך כוונה, אלא מתוך משבר. הם נולדים ברגעים שבהם הקרקע נשמטת מתחת לרגלינו, והמפות המוכרות לנו מאבדות כל משמעות. סיפורו של דן לוסטיג, מייסד שיטת "רפואת על", הוא בדיוק מסע כזה. זהו סיפור על צעיר ישראלי שיצא לטיול הגדול בדרום אמריקה כדי לגלות את העולם, ובמקום זאת – מצא את עצמו מגלה מנגנון ריפוי פנימי ועוצמתי, שהיה חבוי בו כל הזמן.
החוויה המטלטלת שעבר, הרחק מהבית, לא רק שהובילה לריפוי האישי שלו ממחלה אוטואימונית קשה, אלא גם הציתה בו סקרנות עמוקה. סקרנות זו הפכה למסע מחקר של שנים, ובסופו של דבר, להתגבשותה של "רפואת על" – שיטה מדויקת, מדורגת ונתמכת-ראיות לריפוי עצמי. זהו סיפור על הפיכת כאוס למפה, ומשבר אישי לשליחות חיים.
חלק 1: המשבר – כשהגוף בוגד, רחוק מהבית
לפני יותר מ-16 שנה, דן לוסטיג היה היכן שצעירים ישראלים רבים מוצאים את עצמם אחרי שירות צבאי: בעיצומו של טיול חופש בדרום אמריקה. הוא היה בשיא כוחו, מלא אנרגיה, חווה נופים עוצרי נשימה ותחושת חופש אינסופית. ואז, כמעט בין לילה, הכול השתנה.
זה התחיל בנקודה אדומה אחת. ואז עוד אחת. תוך ימים ספורים, גופו התכסה בנגעים אדומים, כואבים ומגרדים. הבלבול הפך במהרה לחרדה. במדינה זרה, רחוק מכל סביבה תומכת ומוכרת, הוא חווה את מה שרבים מתארים כבגידה של הגוף.
הוא מצא את עצמו במרפאה מקומית נידחת, מחכה לאבחנה. הרופאה המקומית הסתכלה על הנגעים, ואז עליו, ובישרה לו את האבחנה ששינתה את מסלול חייו: "פסוריאזיס". היא הסבירה לו בקצרה שמדובר במחלה אוטואימונית – מצב "כרוני", כפי שהדגישה, שבו מערכת החיסון שלו תוקפת בטעות את תאי העור הבריאים של עצמו.
עולמו של לוסטיג חרב עליו. כל מה שהכיר עד כה על המושג "מחלה כרונית" היה קשור למילים כמו "חשוכת מרפא" או "משהו שצריך ללמוד לחיות איתו". תחושת חוסר האונים הייתה מוחלטת. הרופאה רשמה לו את הטיפול הסטנדרטי – משחה סטרואידית חזקה – והסבירה שזה יעזור להקל על התסמינים.
הוא יצא מהמרפאה בתחושת כבדות, אוחז בשפופרת המשחה שהרגישה כמו גזר דין. העתיד נראה פתאום עגום, מוגבל וכואב. אך רגע לפני שעזב, מתוך פחד עמוק שהסתתר מתחת לכל השאר, הוא הסתובב ושאל אותה שאלה אחת אחרונה: "זה מדבק?".
חלק 2: ההתגלות – הרגע שבו הכול השתנה
תשובתה של הרופאה הייתה נקודת המפנה של חייו. היא חייכה בעדינות ואמרה משפט פשוט, אך כזה שהדהד בעוצמה: "ממש לא. זה משהו שקשור רק אליך, למערכת הפנימית שלך. אין בזה שום סכנת הדבקה."
לוסטיג מתאר את הרגע הזה לא סתם כהקלה – אלא כהתרה מיידית של פקעת מתח עצומה, פקעת שהוא כלל לא היה מודע לממדיה. הפחד העמוק ביותר שלו באותם ימים לא היה רק מהמחלה עצמה, אלא מהסטיגמה. הפחד שהוא מנודה, שהוא מסוכן לסביבתו, שהוא "מזוהם".
ברגע אחד, כל הפחד הזה נעלם.
הוא יצא מהמרפאה בתחושה שונה לחלוטין מזו שנכנס בה. משהו מהותי השתנה עמוק בתוכו. עוד לפני שפתח את המשחה, הוא חווה שקט פנימי עמוק. הוא הרגיש, באופן בלתי מוסבר, שהבעיה נפתרה. זו לא הייתה מחשבה רציונלית, אלא תחושת ודאות פנימית. הוא פיתח אמונה שלמה בתהליך, שחרור מוחלט מהמתח שאחז בו, ושקט נפשי שלא חווה ימים ארוכים.
הוא החל להשתמש במשחה, אך כעת, ה"קרקע" הפנימית שעליה היא נמרחה הייתה שונה לחלוטין. ואז קרה הלא ייאמן: תוך שבועיים בלבד, כל הנגעים מגופו נעלמו. לא נשאר להם זכר.
והם מעולם לא חזרו. עברו יותר מ-16 שנים מאז אותו יום, והפסוריאזיס נותר זיכרון רחוק.
חלק 3: החיפוש אחר ה"למה" – מריפוי ספונטני למנגנון אוניברסלי
ככל שחלף הזמן, החוויה הזו לא הרפתה מדן לוסטיג. הוא לא יכול היה לקבל שהריפוי המהיר והמוחלט הזה נבע אך ורק מהמשחה. אלפי אנשים ברחבי העולם משתמשים באותן משחות סטרואידיות, והמחלה לרוב חוזרת, לעיתים אף בצורה קשה יותר. הריפוי שלו היה חריג. הוא היה חייב להבין למה.
מה באמת גרם לריפוי? מה היה המרכיב הסודי באותה חוויה?
כך החל השלב השני והמשמעותי במסעו. הטיול בדרום אמריקה הסתיים, אך מסע המחקר האמיתי רק החל. זו הייתה צלילה אובססיבית שנמשכה שנים, מסע לחקר המנגנון הפנימי של הריפוי. לוסטיג לא הסתפק בתחום אחד; הוא חקר לעומק מגוון רחב של דיסציפלינות:
- מדע ונוירולוגיה: הוא חקר את הקשרים המרתקים בין המוח למערכת החיסון (תחום המכונה פסיכונוירואימונולוגיה). הוא למד כיצד מחשבות, אמונות ורגשות מתורגמים לכימיה במוח, המשפיעה ישירות על תפקוד הגוף.
- פסיכולוגיה: הוא העמיק בהבנה כיצד טראומות, מתח כרוני (סטרס), ודפוסי חשיבה משפיעים על הבריאות הנפשית והפיזית.
- גוף-נפש ותודעה: הוא בחן שיטות טיפול שונות מהמזרח ומהמערב, שהתמקדו בקשר הבלתי נפרד בין התודעה לגוף.
- יהדות והגשמה: הוא חיפש תשובות עמוקות יותר לשאלות של משמעות, חיבור פנימי וחיים בהלימה עצמית.
לאט לאט, חלקי הפאזל החלו להתחבר. לוסטיג גילה שהגוף האנושי הוא מכונת ריפוי מופלאה, בעלת יכולת טבעית מובנית לאזן, לתקן ולרפא את עצמו. אך הוא גם גילה שהיכולת המופלאה הזו משתבשת בקלות.
הוא זיהה את הגורם המשבש המרכזי וטבע את המונח "עומס עצבי".
"עומס עצבי" הוא מצב שבו מערכת העצבים נמצאת בעוררות יתר תמידית. זהו תוצר של מתח כרוני, רגשות מודחקים, חוויות עבר שלא עובדו ודפוסים מגבילים. כשהמערכת שרויה במצב הישרדותי תמידי (מה שמכונה "הילחם או ברח"), היא פשוט לא פנויה להקצות משאבים לתהליכי ריפוי עמוקים, חידוש תאים או איזון הורמונלי.
במבט לאחור, הוא הבין: הפסוריאזיס לא היה הבעיה. הוא היה הסימפטום של "עומס עצבי" קיצוני (הפחד מהמחלה ומהדבקה). הרגע שבו הרופאה אמרה לו "זה לא מדבק" היה הרגע שבו העומס הזה השתחרר. השחרור הפתאומי הזה אפשר למערכת העצבים שלו "להחליף הילוך" ממצב הישרדות למצב ריפוי (מצב פאראסימפתטי), ויכולת הריפוי הטבעית של הגוף נכנסה לפעולה במלוא עוצמתה.
חלק 4: הלידה של "רפואת על" – להפוך תובנה לשיטה
ההבנה הזו הייתה מרעישה, אך היא גם הציבה אתגר חדש. דן לוסטיג חווה ריפוי ספונטני, "רגע של חסד" שבו כל התנאים הנכונים התקיימו בבת אחת. אבל איך אפשר לקחת את החוויה החד-פעמית הזו ולהפוך אותה לשיטה מובנית, מדורגת ושיטתית שכל אדם יוכל ליישם?
כאן טמונה הגדולה של "רפואת על". לוסטיג פירק לגורמים את חווית הריפוי שלו ואת כל הידע שצבר, וזיקק אותם לתהליך בהיר בן שלושה שלבים עיקריים:
- זיהוי השורש: השלב הראשון הוא להפסיק לטפל בסימפטום (כמו הפסוריאזיס) ולהתחיל לאתר את ה"עומס העצבי" שגרם לו. בתהליך של אבחון עצמי מודרך, המשתתפים לומדים להבין את הטריגרים, החסימות והדפוסים המחשבתיים שגורמים לקושי הרגשי, הפיזי או המנטלי.
- שחרור אנרגיה רגשית: זהו השלב המקביל ל"שחרור" העוצמתי שחווה לוסטיג במרפאה. באמצעות טכניקות מתקדמות, לומדים כיצד לשחרר את המטען הרגשי ה"נצור" בגוף ובתודעה. זהו שחרור אקטיבי של הלחץ שהצטבר במערכת.
- יצירת דפוסים חדשים: זהו השלב המקביל ל"אמונה" ול"שקט הפנימי" שחווה. לאחר שהמערכת נוקתה מהעומס, יש לבנות בתוכה דפוסים חדשים. זהו שלב של בניית דפוסי מחשבה והתנהגות מעצימים, המקדמים ריפוי ושיפור איכות החיים. לוסטיג מכנה את המצב הפנימי החדש הזה "תודעת ריפוי".
כך, חוויה אישית, כאוטית וכואבת שהתרחשה בצדו השני של העולם, הפכה לבסיס של שיטה סדורה, המבוססת על ההבנה שהגוף והנפש מסוגלים לרפא את עצמם – אם רק נלמד לזהות ולהסיר את מה שחוסם אותם.
חלק 5: ממסע אישי לשליחות
היום, דן לוסטיג הוא מטפל ומומחה מוביל בתחום הריפוי העצמי. שיטת "רפואת על" הוכיחה את עצמה כמשנת חיים עבור אלפי משתתפים. ייחודה של השיטה הוא בכך שהיא נתמכת מחקר ומבוססת ראיות.
כדי לבדוק את יעילות השיטה באופן שיטתי, ליווה את התהליך פרופסור רמי בנבנישתי, אמריטוס מהאוניברסיטה העברית. דוחות מקיפים שנערכו בקרב בוגרי קורס "תודעת ריפוי" (קורס הדגל של השיטה) מעידים באופן עקבי על שיפורים משמעותיים ויציבים במדדים כמו חרדה, דיכאון, סטרס, לצד שיפור מדווח במגוון רחב של תסמינים פיזיים – החל מכאבי ראש ובעיות שינה, דרך בעיות עיכול וכלה בתחושת עייפות כרונית. המשתתפים מדווחים על עלייה ניכרת בתחושת החיוניות והרווחה הנפשית הכללית.
הסיבה שזה עובד, מסביר לוסטיג, היא שהשיטה לא מציעה פתרון קסם, אלא תהליך עומק שיטתי. היא שמה את הדגש על להחזיר למשתתף את הכלים, את הכוח ואת השליטה על הבריאות המנטלית והגופנית שלו בחזרה לידיו.
חשוב להדגיש, כפי שלוסטיג מקפיד לעשות, ש"רפואת על" אינה באה להחליף את הרפואה הקונבנציונלית. היא מציעה נדבך נוסף, חיוני ועוצמתי, שמתמקד בשורש הרגשי והתודעתי של הבעיה – נדבך שלעתים קרובות חסר בגישות אחרות.
מסע הגילוי של דן לוסטיג, שהחל בבהלה במרפאה דרום אמריקאית, הפך למפת דרכים ברורה עבור כל מי שמבקש להבין את הקשר העמוק בין התודעה שלו לבריאותו. זהו מסע שמלמד אותנו שגם מתוך המשבר הגדול ביותר, יכולה לצמוח ההבנה העמוקה ביותר – ההבנה שהיכולת לרפא נמצאת בתוכנו, ומחכה שנגלה אותה.
הבהרה משפטית: אין לראות במידע המובא כאן תחליף לייעוץ רפואי. כל שינוי בטיפול רפואי יש לבצע בהתייעצות עם רופא מוסמך.